70 דקות של גבר מנסה להפוך לאישה; אישה שוכבת על שולחן בלי תנועה בעוד הקהל חותך את עורה; אישה שאכלה כל יום ארוחה בצבע אחר - מיצגים הם דבר מוזר. מרית בן ישראל, סופרת ואמנית בין-תחומית, דווקא חיה עם זה בשלום: "תמהונות היא, בסופו של דבר, מצב צבירה אחר של חתרנות"
האיש עם הרקורד העיתונאי המרשים, שידוע בנרגנותו ובחיבתו לטקסטים ארוכים, הגיע לביקור מולדת קצר. לא בגללנו; בגלל אדם ברוך. ממקום מושבו שבמיין, מיברג עדיין כועס, אבל אולי גם קצת יותר מהורהר
קופוני הנחה לרכישת מוצרים, משחקי מחשב ופרסים של עד מיליון דולר, מוצעים לעובדים שיסכימו לוותר על משכורת, על תנאים סוציאליים ועל ביטחון כלשהו. קוראים לזה מיקור המונים. גם המעסיק שלך יבין בסוף שזה משתלם לו
מהפכת האינדיבידואליות שמובילים המחשבים האישיים לא התחילה עם הולדת הבלוגים. כבר בשנות השישים נוצר חיבור בין תנועות ההתנגדות התרבותיות לחובבי הטכנולוגיה, חיבור שהפך ממשי עוד יותר בשנות השמונים, ושילב בתוכו סמים, מחשבים, מציאות מדומה ואקולוגיה
"מחשבים לא אמורים להחליף את האינטליגנציה האנושית", אומר נובה ספיבק, אחד מהיזמים המרכזיים בתחום הרשת הסמנטית. ובכל זאת, כבר שנים שהוא מנסה ללמד את הרשת לדבר
כולנו נקלעים מדי פעם לשיחות על ספרים שלא קראנו; כולנו משקרים. הבעיה היא שלא כולנו מוצלחים בזה. איתמר שאלתיאל עם שתי טכניקות נהדרות שיסייעו לכם לצלוח בשלום שיחות סלון
כל העולם כבר מדבר עם כל העולם באינטרנט, במסחר, בכלכלה ובתרבות. בינתיים הוא עושה זאת באנגלית. אם כך תמיד יהיה?
היה הייתה בחורה אחת בשם מאיה, שהשתעממה לה בחיי היום יום: עבודה, בית; בית, עבודה. ישבה וחשבה איך לגוון את חייה, והגיעה למסקנה חד-משמעית: גרפיטי זה מה שהיא צריכה
הפתיח החדש של משפחת סימפסון יכול ללמד משהו על כוחה של הסדרה העתיקה הזו. מסורת לא מחליפים בקלות
סקוט קירסנר הוא יזם, עיתונאי, סופר ובלוגר אמריקני. ספרו Inventing Movies מוקדש לבחינת הסכסוך ההיסטורי בין אנשי הקולנוע לבין הטכנולוגיה
בישראל נוצר לאחרונה מצב משונה, שלא נרשם כמוהו בתולדות המדינה. לא רק שהתחדשנו ביו"ר כנסת שהיא אישה, אחת בשם דליה איציק, אלא גם אישה אחרת, ציפי לבני שמה, כיכבה בקמפיינים כמועמדת לראשות הממשלה, לצד אהוד ברק ובנימין נתניהו. התמיהה שחשנו למראה צילומיה המהוקצעים של לבני, גרמה לנו לתהות באיזו מדינה בעולם מככבות הנשים בפרלמנט הלאומי, ומהוות בו את האחוז הגדול ביותר.
הצילומים של יונתן אמיר מספרים סיפור. הם מנציחים זנב של מאורע שרק הדמיון הופך אותו לדרמה, כמו מספר חדר משורבט על גב חפיסת גפרורים של בית מלון. התמונות משדרות מסתורין מטריד, לעיתים עוכר שלווה, כמו השקט שאחרי הסערה; כאילו זו כבר התרחשה וכעת שככו הרוחות ונדמו הזעקות. אין סמלים - רק תיעוד מקרי של אפיזודה של הספקנו להיות עדים לה. מה מתרחש מאחורי הדלת? מה מסתתר בלועו של כריש העץ שקבור בשלג? מה משתקף בזווית עיני הימנית של הצלם שניצב על שפת האגם?
